בגואה יש משהו קסום שלא מדברים עליו מספיק.
אני לא מדברת על הישראליידע ושביל החומוס שזה נושא בפני עצמו, (ויש לו ערך מאוד גבוה בעיקר כשמטיילים לתקופה ארוכה ויש געגועים)
אני מדברת על משהו עמוק יותר.
הרי יש המון קושי. במקום קטן, מזוהם, מחוכלך, רועש, מחירים יקרים יחסית להודו.. אבל יש בו משהו כמעט כפרי. כמעט משפחתי.
הבנות אומרות שלום לכל עובר ושב, הן מכירות את המוכרים על אופניים עם הלחם המקומי ומחכות לצליל הצופר לרוץ למטה לקנות ממנו פאו בעשרים רופי. הן יודעות מאיזה עץ יבואו הקופים ואיך להגיד ״בננה לאסי אחד בבקשה״ בהינדי ובאנגלית. מצאנו משפחות נוספות לטייל איתם ונהיינו חברים ברמה שאכלנו אצל אחד השני, הלכנו לים יחד, פאן ראן פעם בשבוע, חגיגות ימי הולדת, מסיבות חוף (שמתאימה לילדים כמובן ואולי גם לא 😝 ) אפילו לפארקי מים וקרנבלים.
כן, אפשר למצוא חברים בכל טיול, אבל למצוא חברים בשגרת טיול זה קצת אחר. זה טיול שטיפה פחות רואים אטרקציותבטורפות, למרות שרואים דברים מעניינים כל יום בטוח, אבל בעיקר חיים. חיים את הרגע, לומדים לזרום, לומדים מוזרויות שלנו ושל אחרים
ויש קבלת האחר מטורפת.
דתי/חילוני/היפי/ריאליסט/שמאל/ימין- לא משנה פה. לא מוגדר כמעט פה. יש המון רוחניות שעוזרת לחבר את עצמך לעצמך, כדי שתהיה טוב יותר בעולם, ובדרך שלך. כולם מוזרים איך שהם, ואולי זה ההגדרה היחידה הנכונה. שאין ״נורמלי״. (במיוחד) לא פה ולא באף מקום.
כולם מנסים להרפות ולהתרפות, מה שנותן לכל דבר, אפילו הדברים הפשוטים, מקום גם להיות יחיד וגם להתאחד באותו זמן. אולי המילים שאני אומרת לא מבהירים עד הסוף את המיוחדות, אולי אף פעם לא תוכלו להבין עד שלא תבואו ותשהו. באמת תחוו. אולי זה כמו להסביר מה זה אדום או צהוב לבן אדם עיוור.
אבל התוצאה הפשוטה היא שלא בא לי לעזוב פה. או לפחות בא לי לחזור כל שנה כמו שהרבה עושים כאן. בא לי שזה יהיה חלק מהחיים שלי תמיד, לגואה תמיד יהיה מקום חם בלב (ליטרלי חם חחח) גם אם פעם הבאה שנהיה פה שוב זה רק עוד עשור 💖
Leave a Reply