טילים ופילים 🚀 🐘

ידענו שאולי זה יקרה.

היפותטית כמובן, לא משהו מודיעיני מדויק 😉

דיברנו על זה לפני הטיסה הגדולה, אחרי המלחמה הראשונה (והשנייה והשלישית.. מי סופר?) קרוב לזמן שהחלטנו שדי, חייבים את הטיול הגדול הזה..
אמרנו אולי יקראו אותך למילואים? מה יקרה אם אין טיסות? איך מרגיש אם
כולם שם ואנחנו פה?

ניסינו להכין את עצמינו

החדשות הכינו אותנו לתקרית אבל אנחנו כל כך רחוקים, פיזית ונפשית, שבקושי התייחסנו ברצינות. וגם שזה הרגיש רציני, הראש היה במקום אחר.
ואז החם והחמה הגיעו מהארץ.
איזה כיף!
(באמת כיף, לא ציני- הפוסט שהיה אמור להיכתב וכנראה ידחה לפעם אחרת)
לא היינו בטוחים אם יספיקו, עם כל המצב.. חשבנו אולי יסגרו השמיים אפילו לפני הטיסה, כן?
פתאום זה עשה סוג של warp למציאות כשהם נחתו (עירפול אולי קוראים לזה?): ״איפה אנחנו? מתי אנחנו? איזה ארץ זו?״

כי הספקנו להתרגל למציאות אחרת.

ואז המחשבות התחילו לחדור באמת: שאולי הם הספיקו להגיע אלינו, אבל האם הם יספיקו לחזור? האם הלחימה תתחיל או לא? איך המשפחה והחברים שלנו בארץ יהיו?

אבל המשכנו במעשינו בנתיים כרגיל. כי למה לדאוג סתם?

ביקרנו בJew town בקוצ׳י 🛺, הלכנו לסוג של לונה פארק, אפילו עשינו שופינג כמו שצריך 👚 (פעם ראשונה בכל הטיול במקום נורמלי שלא שוק או באזר חח)🤭
ולא חשבנו על הסוף יותר מידי

להינות מהרגע נכון?

ואז מונאר, שזה מיוחד במינו:
שדות תה, ירוק אינסופי, אטרקציות רבות ומרובות (עם מלא אופציות לתמונות כי זה לא קרה בלי תיעוד כן? למרות שאין בהודו טיק טוק😝)

הגיע השבת
אין תקשורת חוץ ממה ששמענו מההודים
אבל אפליקציית פיקוד העורף פועל אצל הפלאפון של סבא סבתא
14:00 בצהריים בזמן שלנו (בוקר בישראל)

ובתכלס?

לא ידענו מה לעשות(!)

כולם שם ואנחנו פה.

לא נעים להמשיך כרגיל, אבל אין לנו באמת מה לעשות. באמת! אין טיסות בכלל, אז אין מה להרגיש אשמה…..🙄

אז למה עדיין מרגישים אשמה? דאגה?

פתאום המון בדידות במקום שלפני שנייה פרחנו.

ואיזה זכות יש לנו להתלונן כי אנחנו ב***נג טיול של החיים! הספקנו לראות פילים היום- פילים! 🐘
גם אם בדרכ שולחים לאנשים חוויות זה ממש לא מתאים לשלוח פילים, כשהאירנים שולחים טילים, אה?

פילים במקום טילים, שינוי של אות אחת, שינוי של חיים שלמים..

טילים יורדים עליהם, אפילו גשם לא יורד עלינו (אולי רק כמה טיפות 💦)

אז לא, אנחנו לא נתלונן מה פתאום.

זה לא שאם היינו בארץ היינו עוזרים איכשהו (חוץ מהמילואים של מתן אולי).
הרי אנחנו מכירים את הסרט הזה: ממדים בלי הפסקה, יש מילואים אין מילואים, יש פורים אין פורים.. אז אנחנו צריכים לשמוח, לחגוג, להינות, נכון?

אבל כולם שם ואנחנו פה.

ופתאום נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם מתנוס ב7.10.23 בנסיעה בדרך למודיעין, שם הוא הולך להוריד אותי ואת הגדולות, עם הבטן הענקית של חודש שביעי, אצל ההורים.
הרי הוא צריך לנסוע- למילואים כמובן.
ואני זוכרת שאמרנו לא לשכוח להביא דרכונים כי מי יודע אם נצטרך אותם.
אולי כדאי באמת לברוח וזהו.

לברוח? אין סיכוי.

ונשארנו.

אנחנו פייטרים, ציוניים, פטריאוטים. נו וואי. (וגם היה מלא גלי אנטישמיות בעולם אז בכל מקרה, סתם דמיוני, לטוס).

ומה אנחנו נהיה שם כשכולם נלחמים על חיינו פה?

אבל עכשיו זה שונה. אנחנו פה לא מתוך בריחה. בחרנו בזה לפני! מתוך הזדמנות ושיקול דעת! מתוך הזדמנות בחיים שלא תחזור על עצמה..

ועדיין

כולם שם ואנחנו פה..

אבל בעצם צריך להגיד תודה.
כי לפחות לעומת המון אחרים,

לעומת זאת שהם שם
לפחות
אנחנו פה,
יחד.