סאונד הילינג. יוגה. אורגני. טקס אש. ארובדה. טמפלים. רוחניות. שיבה. קרישנה. פילים. קופים. גשרים. פיור ווג׳. פרות. הינומן. גנג׳ה. ריקשה. הולי. מולי…
כל כך הרבה באז-וורדס ברישיקש.
כל כך הרבה טרנדים שאפילו לא הספקנו לשמוע את כולם. ניסינו להספיק, להרגיש, להתחבר לווייב.. אבל בסופו של דבר, אנחנו לא סוג התיירים כאלה. אנחנו לא ניסע שעתיים לראות עפיפונים בשש בערב, למרות שנשמע כיף. אנחנו לא נשלם 90 דולר לבן אדם להיות חלק מיום אחד מפסטיבל יוגה בינלאומי שכנראה לא מתאים לילדים…
ובינינו- גם המקומיים לא כאלה. הם קמים בבוקר לטאטא את המדרכה מחוץ לדוכנים שלהם, מתפללים לאלילים שלהם, עושים כביסה בנהר (בדרך כלל זה ״עושות״).. אפילו ראינו ילדים עם תלבושות אחידה הולכים לביה״ס, שגרה רגילה לחלוטין בעצם..
זה נכון שהמקום קסום, בהחלט, אבל משהו בו לא הרגיש… אמיתי…
כי מה שהיה אמיתי זה שהקטנה עדיין ישנה שנצ וזה משפיע על הלו״ז שלנו, הגדולות לא אוכלות חריף וזה משפיע על איפה אוכלים (מעבר לכשרות וכאבי בטן בעקבות מקומות חשודים כמובן)…
ומה שאמיתי זה שהעולם סביבינו במלחמה מטורפת, אנשים באי-וודאות מוחלטת, ולעשות מסאג׳ עם שמן מטפטף על הראש או יוגה באוויר נשמע מגוחך לעומת כל זה…
ואני פה קרועה – FOMO סוג של. קרועה בין הרצון להיות בארץ עם כולם, להיות חלק מהלאומיות, ציונות…
לבין ההקלה שיש לי שהבנות שלי לא חוות אזעקות כל הזמן. או שאבא שלהן איתן ולא במילואים.
או שאני ישנה לרוב לילה רצוף 🙃
כמובן שחוסר הטיסות עוזר להרגשה כי פיזית אין באמת יכולת לחזור, אז זה בכלל לא אופציה.
אבל מה עם המשפחה וחברים שבחול? מה עושים עם ההרגשה העמוקה והרצון העז להתחבר אליהם? או שעדיף להמשיך בתכנון המקורי לבד ? איך אפשר לעזור בלי לפגוע במשפחה בגרעינית?
מלא מחשבות שמשתלטות. אבל אין הרבה באמת שאפשר לעשות. חוסר מעש, חוסר יכולות וחוסר וודאות ועוד מחשבה ועוד דאגה…
אבל אין מה להיבלע לתוך זה, זה לא עוזר לחשוב על הדברים שוב ושוב כשאין הרבה שאפשר לשנות ברמתינו..
וואי הלוואי שהיה לי איזה דרך להרגיע את הרוחות הפנימיים (והחיצוניים גם ברור)
שכולם יפסיקו להילחם זה בזה. שיהיה קצת רוגע. בפנים ובחוץ…
אולי איזה מדיטציה
או יוגה טוב.😉
Leave a Reply