Good Place

התלבטתי אם הגיע הזמן לרשום משהו- הרבה זמן לא רשמתי.
חצי בכוונה וחצי מתוך עומס (טוב) בחיים.
אני אסביר על שתי החצאים:
קודם החצי בכוונה, אני מניחה שאתם יכולים לנחש למה.
לא נעים לשלוח כמה כיף לנו עכשיו ברשתות. לא רציתי לפגוע חלילה וחס. הפלטפורמה הזו אמורה להיות דבר אופטימי, שמח, מעודד, סוג של אור בקצה מנהרה שאנחנו כבר עברנו דרכה…
אבל
עבר על כולם תקופה ממש קשה. חלק יותר מאחרים, חלק קושי שונה מאחרים. וזה הגיוני, וזה החיים..
לפעמים.
הרי זה קרה לנו במלחמה הקודמת, אנחנו מכירים לצערי את המצב.
שוב לצערי.
אמן שלא יחזור על עצמו כמובן 🙄

אפשר להיות לגמרי כנה? אני מרגישה שלא רק שהחיים שלנו תותים לעומת אחרים, אלא גם אם לא הייתה עכשיו מלחמה מטורפת, החיים שלנו תותים יחסית.
ובלי קשר למה שאחרים עוברים בכלל, ממש לא בקטע השוואתי.

אני אתחיל מהתחלה:
כבר שיתפתי כמה ספקות ודאגות היו בטיול הזה, כמה לא הייתי בטוחה אם זה צעד נכון לעשות, פשוט לעשות עוד ״טיול אחרי צבא״.

1. כי אנחנו ממש מתרחקים מהמשפחה וחברים
2. ⁠אנחנו מוציאים המון כסף שהיינו יכולים להשתמש עבור עתיד טוב יותר (אבל מה עם הווה טוב יותר כן? 🤪)
3. ⁠אנחנו עוצרים/דוחים את החיים שלנו שכבר ״נמרחו״ להם עם לימודים ארוכים וילדים וכו..

אז משהו קצת אנוכי קרה בחודש/ חודשיים האחרונים.
קיבלתי מן עידוד שכזה שזה היה הדבר הנכון.

הבעיה: העידוד הזה בא על חשבון הסיטואציה הלא נעימה של אחרים.
הרי הרבה מאיתנו שאוהבים לטוס מתעסקים בהאם ומתי לטוס. עכשיו יותר מתמיד. חלק טסים ועוזבים וחלק נשארים למרות שרוצים..
ואנחנו החלטנו לעשות ״טיול אחרי צבא 2״
בינינו בידיעה שכנראה יצטרכו את מתן מתישהו בחודשים הרבים שלא נהיה בארץ והוא לא יוכל לבוא.
שוב לצערנו.
שנה בערך התכוננו לטיול הזה, ורק ממש לקראת הסוף התחלנו להיות שלמים עם ההחלטה. לפחות המוח ידע שזה הדבר הנכון.
אבל רק במלחמה עכשיו הרגש הצטרף לחגיגה.
רק עכשיו אני מרגישה שהייתי אמא טובה
ואם מותר להחמיא לעצמי?
אמא מעולה.
כל הכבוד לי שעשיתי את ההחלטה (ביחד עם מתן כמובן) לעשות משהו שונה, מוזר, לא סטנדרטי ולא נוח. להתרחק כל כך ממשפחה כשהילדות כל כך קטנות זה קשוח. מאוד. וכל מי שאנחנו פוגשים או מדברים איתם לא מהססים לומר לנו, מכל המדינות, אמונות וחברות 😜
וכן, המוח ידע את זה כבר, לא חידשו לי.
אבל הרגש נזכר רק עכשיו להפיל את האסימון.
כי עד עכשיו באמת היה מאוד קשה. בהתחלה כל פעם שהיינו אורזים ממקום למקום לקח כמעט חצי יום, לא הצלחנו יחד עם הילדודס להתאפס על המקום, לפעמים היינו שוכחים דברים או יוצאים מבולגנים או עושים עבודה כפולה (וואי זה חירפן אותי אקסטרה בטיול משום מה חח )
אבל עכשיו?
מצליחים לארוז את כל רכושינו כמעט בשעתיים, כולל מזון, נקיון בסיסי של המקום וגם עם הבנות משחקות בין הרגליים
(יאמר לזכותן של המתוקות שלנו שהן למדו איך להעסיק את עצמן בטיול הזה בצורה יוצאת מן הכלל! משחקות יחד, לכוד, עם צעצועים, בלי צעצועים… עוד בונוס מהטיול הזה זה הדמיון המפותח מאוד מאוד שלהן!)
אז כן, בהתחלה ממש אמרתי למתן פעמיים שהגיע הזמן לקנות כרטיס חזרה לארץ, גבול היכולת שלי אזל. ובשני המקרים מתן אמר ״אין שום בעיה, אם את עדיין מרגישה ככה בבוקר נזמין כרטיס חזור״
ובבוקר כבר לא באמת רציתי 🤭
כי המוח בלילה היה כבוי, הרגש השתלט עליו, אבל בבוקר הרציונל חזר לתפקד, והבנתי שאנחנו במקום הנכון.
ומאז אני כבר לא רוצה כרטיס חזור מיידי. בחודש וחצי האחרונים אני כבר לא רוצה כרטיס בכלל חזור אם נומר את האמת.
אוסטרליה היא מדינה נפלאה!!!
היא נקייה, מרווחת, נעימה, מנומסת- אפילו בכבישים! מסוגלים לתת לי זכות קדימה גם אם ממש לא מגיע לי רק מתוך נימוס.
אבל כן חשוב להם לציית לחוקים ורגולציות. בקטע הזה אין קיצורי דרך כמו בארץ שלפעמים אפשר לדבר יפה ויעזרו לך לקדם עניינים? אז פה לא. אם אומרים שלוקח חודש להוציא ביטוח בריאות אז יקח מינימום חודש להוציא ביטוח בריאות.
אבל המסקנה העיקרית באוסטרליה שאין דרמות! הכל no worries ונחת, הדברים הכי מרגשים זה מחירי הדלק ועונת הפירות וירקות. או הדרמות בישראל 😜
שכרגע חיים ללא דרמות זה מושלם. זה מדהים אפילו.
אבל בתכלס לא הייתי גרה פה כל חיי.
למלאות שלכעורה ״מושלם״.

זה קצת מזכיר לי שילוב של החיים עם טימון ופומבה במלך האריות וthe good place (תרשמו לי אם ראיתם את הסדרה הזו 😝)

** אזהרת ספויילר אם לא ראיתם את הסרט מלך האריות (בואו נהיה כנים כולם ראו חח) ואת הסדרה המקום הטוב:

מצד אחד, הקונה מטאטא שה אחלה דרך חיים, בלי דאגות ובלי התמודדות עם אחריות, אבל בסוף המצפון ימצא אותך ויגיד לך כמה חשוב לחזור הביתה.
ובמקום הטוב הכל נראה טוב ויפה שכל הצרכים שלך מסופקים אבל איפה העניין? איפה ההתפתחות העצמי? אולי זה בעצם המקום הרע בהסוואה? אולי זה מנוון את שרירי המוח ואז כל הדור הצעיר רק מקשיב לפייק ניוז על יהודים ואז יש מלא פיגועים בבתי כנסת ומפחיד להסתובב לבד בלילה?

אניוויז, אפילו לא הגעתי לשלב שאני מספרת על מה אנחנו עושים פה, זה יצטרך להיות בפוסט אחר
לבינתיים השארתי אתכם עם חומר למחשבה:

הייתם נשארים באוסטרליה או חוזרים לישראל? האם אנחנו בgood place או bad place ולמה?

כמה תמונות לסקרנות: