שבר או שלמות?

ספויילר: נשברנו.

אמרנו שבטיול ננסה להינות מהרגע. לא להיות לגמרי באשליה של לא לחשוב על העתיד, להיפך: ידענו שמתישהו נצטרך לחשוב על העתיד ולתכנן אותו טוב- זו הזדמנות מעולה. אבל ממש רצינו לחשוב על הרגע כמה שאפשר. לספוג את החוויות הבלתי נשכחות שלא יחזרו על עצמם ולתת לבנות המתוקות את מלוא תשומת הלב שלנו שאין אותו בשגרה יום יומית.

אבל נשברנו.

לפני שעזבנו לטיול הגדול ממש רצינו לעבור לגור בישוב. למרות שקל יותר לעבור למודיעין כי 2 זוגות הורים, אחות, אח, חברים ואפילו סבא וסבתא נמצאים שם, רצינו את המקום של עצמינו, לקרוא לו ״בית״ שיהיה משלנו עם אווירה שמתאימה לנו.

טבע, קהילה, חינוך טוב, צעירים בנפשם..

וחשבנו שכל דבר טיפה יותר קרוב למודיעין יהיה יותר טוב מה״מרחק״ של באר שבע, לא? (בינינו, אחרי הטיול הזה ב״ש זה מרחק יריקה כן? 🤭)
אבל בתוך הבטן שלי, ידעתי שכנראה נעבור למודיעין. קיוויתי שה יהיה שנהיה יותר גדולים, אתם יודעים, רק כשיהיה ממש מצב קשוח בחיים ובארץ, רק כשלא תהיה
ברירה.
אז החוסר ברירה הגיע כי כנראה יש עוד סבב הרבה יותר מוקדם משחשבנו, וכנראה שהחינוך הכי טוב באיזור זה באמת איפה שגדלנו, וכנראה הקהילה וצעירים שחיפשנו זה באמת באותה מקום שניסינו למצוא במקום אחר…

והנה אנחנו כאן.
זוג שבור.
בתוך עם שבור.
במדינה שבורה.
מדינה שרואה פוליטיקאים שמתאחדים יחד למרות דעתם השונה עבור עתיד טוב יותר ״כחולשה.״
משפחה שצריכה לשלם עבור שכר דירה וחינוך לילדים יותר מאשר שהורה אחד יכול להרוויח בעבודה בסיסית ״מכובדת״.
עם שמסתפק ב״חינוך טוב״ כחינוך שמורה לא מקלל את הילדים והילדים לא חוזרים פצועים בגוף או בנפש הביתה.
שהמחנכים גמורים, מבואסים, ומנסים ככל שהם יכולים להיות טובים אבל בגלל חוסר כבוד כל כך גדול וצוות כל כך קטן זה כמעט בלתי אפשרי (אפשר להעלות להם את השכר כבר?!)

אז אני אשאל שאלה שאני שואלת את עצמי: איך אפשר לא לחשוב על העתיד?

איך אפשר לא לחשוב על כל האופציות האפשריות לתוצאןת הקונפליקט בארץ? כמובן בפאן גלובלי אבל גם בפאן אישי? קהילתי? עמי?

איך אפשר לא לשקול את כל אופציות אלה ולא להעלות את האופציה של לגור בחול? כשהחינוך יותר טוב נטו עצם היות הצוות גדול פי 2? שלא קוראים לגננת ״מזל״ אלא ״המורה מזל״ בכבודה ובעצמה? רק השימוש במילה ״המורה״ משנה פרספקטיבה שלמה של דור שלם שיכבד יותר טוב את המורה שלו..

אבל יש גם חסרונות לא פחות גדולים במיגורים בחול. פתאום ממדינה שאתה חלק מהרוב, אתה מיעוט.
ולא מיעוט כמו ה natives שעכשיו בכל כנס מניפים את הדגל שלהם כי מרגישים רע שהשתלטו על הארץ שלהם (ואז ממשיכים יום שגרתי
כרגיל, העיקר לסמן את הווי)

אנחנו מיעוט נרדף חברים.

אולי קשה לראות את זה רשום כל כך בבירור. אולי זה מרגיש שזה כל כך בקטנה, לא באמת נוגע אלי אישית. הרי בהתחלה זה היה כולה אוטו שבזזו, בקטנה.. ורק אחרי זמן מה שרפו את בית הכנסת, אבל אף אחד לא מת אז זה לא באמת נחשב..
אה והזה בבונדאי? שכן היו שם casualties ?
אף אחד לא אמר שזה היה מכוון כלפי יהודים הרי (לא היו מוכנים להודות בזה בשום רשת מקצועי או חברתי)
אז בעצם לא באמת מסוכן בחול, נכון?

מתי נשבור את הכלים ונגיד יאללה, אנחנו עולים לארץ?

אז אנחנו נשברנו.
אנחנו חוזרים ואנחנו שלמים עם זה, למרות החתיכות השבורות. (כמובן לא לפני שנעשה טיול עם קראוון לצפון של אוסטרליה איפה שחם, ולא לפני שנעשה מחנה חורף עם תנועת נוער של הקהילה היהודית ולא לפני עצירה בדרך בתאילנד הטרופית 🙂

אנחנו מתחילים לחפש דירה במודיעין קרוב להורים (מכירים?) ונכניס אותם לגן (הכי טוב שאפשר כן?) לגן ישראלי עם יחסי גננת-ילדים גרוע ככל שיהיה.
ואנחנו נחפש עבודה קל״בית
(אם מישהו מכיר מקום שמחפשת מהנדסת תואר שני, צרו איתי קשר 🤭)
ואנחנו נשלם 200% מס על אוטו ו6₪ על קוטג׳ (או שהמחיר של זה כבר עלה גם כן? והדלק כבר הגיע ל10?)

אבל לפחות נהיה גאים על זה שכן חשפנו את הבנות שלנו לעולם הגדול, ואת עצמינו לציונות אמיתית ולא הגרסה האנטישמית שלה.
ציונות של יהודים מתוקים שרק רוצים לחזור לבית שלהם, שרק לא ירדפו אותם ושהם חסרי עונים. ושלנו יש את הפריבילגיה לקרוא לו הבית שלנו שאפשר לחזור אליו, עם העם שלנו, הקהילה שלנו, המשפחה שלנו.

אנחנו נשברנו חברים, אנחנו מתגעגעים.
ומתוך השברים בנינו את עצמינו מחדש עם דבק מגע חם ומחמם את הלב.

(קיצ׳י אני יודעת, אבל מחשבה שנולדה אחרי הריון ארוך 😅)

ותמונות מתוקות קצת להקליל מנקודות גם של משבר וגם של שלמות
(אתן לכם לבחור מה משבר ומה שלם:)