טס

בין אם אתם מאמינים לזה או לא – הגענו.

חזרנו.

נחתנו בארץ.

הטיול הארוך, המטורף, המרגש והמשנה חיים שעשינו הגיע לסיומו.

(Or has it?)

וכמו שאומרים… הזמן טס.

אנחנו טסנו.

והזמן פשוט טס.

אבל לאורך כל הטיול ליוותה אותי תחושה מוזרה. מין פרדוקס כזה שלא הצלחתי להסביר לעצמי.

מצד אחד, הזמן טס. כל פעם מצאנו את עצמנו אומרים: “מה, כבר עבר שבוע? כבר עבר חודש?”

ומצד שני… איך יכול להיות שכל כך הרבה נכנס לתוך כל כך מעט זמן?

בשבועיים וחצי בלבד נסענו במוטורהום מבריזבן ועד קיירנס. הספקנו אינספור עצירות, איים, שיט, מפלים, חיות, לישון תחת כיפת השמיים כשקנגורואים מסתובבים לידנו, לטייל עם דוד ודודה שלי והילדים שלהם, ולהרגיש כאילו חיינו חודשיים.

ואז, כמה ימים אחר כך, כבר היינו במחנה הקיץ של הינני, באמצע החורף האוסטרלי, מוקפים בילדים יהודים מדהימים.

ואז, כאילו מישהו החליף ערוץ, פתאום אנחנו בקופנגן. ה־wet season, “סוואדי קה”, מקדשים, חופים, משחקיות, פארקי מים, ספארי, בתי קפה, שווקים, מעבורות.

ורגע…

לא רק לפני רגע היינו בכלל בהודו?

איך כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז שמתני טיפל בפעם הראשונה כאיש רפואה בהתנדבות? מאז הוא כבר טיפל בעוד כל כך הרבה אנשים, במחנה, בדרך, במשפחה. איך כבר עבר כל כך הרבה מאז שרכבנו על פילים בהודו, ואז פגשנו פילים גם בתאילנד?

כמה פעמים צחקנו.

כמה פעמים בכינו.

כמה פעמים חיכינו בתור.

כמה פעמים שיחקנו עם הבנות.

כמה פארקי מים.

כמה משחקיות.

כמה גני שעשועים.

כמה אנשים הכרנו.

כמה פרידות.

כמה התחלות.

כשאני מנסה לחשב את כל מה שהספקנו לעשות בתשעה חודשים האלה, זה כמעט לא נתפס.

הזמן באמת טס.

אבל בתוך הזמן שטס, הספקנו לחיות חיים שלמים.

והנה… חזרנו.

להגיע לארץ זה אוסף של רגשות.

המון זמן ציפינו לרגע הזה. ציפינו שאולי יהיה קשה לחזור, שתהיה התאקלמות, שיהיה מוזר. נכון, אני כותבת את זה רק כמה שעות אחרי שנחתנו, אז אולי ההתאקלמות עוד תגיע. ואני לא מדברת על הג’ט לג, אלא על ההתאקלמות לחיים.

כי זה מוזר.

מצד אחד, החיים המשיכו בלעדינו. אנשים המשיכו לחיות, להתפתח ולהשתנות.

ומצד שני, הרחובות אותם רחובות. הבתים אותם בתים. אפילו הדרך הביתה מרגישה בדיוק אותו הדבר.

יצאנו מהבית הזה לפני תשעה חודשים.

והנה אנחנו שוב כאן.

כאילו יצאנו רק אתמול.

ופתאום קשה להאמין שלא היינו פה תשעה חודשים.

הכול נראה כמעט אותו דבר, אבל אנחנו כבר ממש לא אותם אנשים.

ואני חושבת שהמוזרות היא בכלל לא בזה ששום דבר כמעט לא השתנה.

אלא בזה שכל כך פחדנו לפני.

כולם אמרו שיהיה קשה.

“שלא תפספסו.”

“שיהיה קשה לחזור.”

“שאתם יוצאים בדיוק כשכולם מתקדמים.”

אבל… כמה באמת פספסנו?

נכון, לא היינו בכל אירוע.

וכן, היו רגעים משפחתיים שהייתי שמחה להיות בהם. אם יש משהו שכואב לי, זו כנראה החתונה של סבתא שלי.

אבל העולם המשיך להסתובב.

ואנחנו לא הפסקנו להיות חלק ממנו.

להפך.

יצאנו ממנו לרגע, רק כדי לחזור אליו קצת אחרת.

לפני שטסנו לקח לנו כמעט שנה לשכנע את עצמנו שזה הדבר הנכון לעשות.

היו אינסוף חששות.

גם מהסביבה.

אבל אם אני כנה – בעיקר מעצמנו.

והיום?

אין לי ספק.

לא הייתי משנה כמעט שום דבר.

כי אני באמת חושבת שאין מסגרת בעולם שיכולה לתת לילדות שלנו את מה שהמסע הזה נתן להן.

לא רק לראות עולם.

אלא ללמוד להסתגל.

להכיר אנשים.

להקשיב לשפות אחרות.

להרגיש בבית גם במקום שהוא לא הבית.

להבין שלא כל העולם נראה כמו הרחוב שבו גדלת.

הן לא רק גדלו פיזית בתשעת החודשים האלה.

כולנו גדלנו.

יכול להיות שעוד כמה חודשים אכתוב עוד פוסט, עם תובנות חדשות.

כי אני בטוחה שהן עוד יגיעו.

אבל אם יש דבר אחד שאני יודעת כבר עכשיו, הוא זה:

אנחנו טסנו.

הזמן טס.

אבל החיים?

הם ממש לא טסו לידנו.

חיינו אותם.